מקורבו של מרן הגראי"ל שטיינמן, הרב משה יהודה שניידר, מספר בעלון פרי חיים שפעם נשלח ע"י מרן בענין המקואות למקום נידח באחת המדינות בגבולות רוסיה. "וכשחזרתי סיפרתי לרבינו על גודל העזובה שישנם שם "עמי הארץ" כפשוטו, כמבואר בגמ' ובחז"ל שאינם יודעים אפילו להתפלל, ובאים לבית הכנסת לשמוע את השליח ציבור, נאנח מאד, אך מיד אמר לי "הם מסתמא יהיו בגן עדן…" ולא פירש, אך אח"כ ביאר דבריו שלא יקבלו גיהנם כי הם בבחינת תינוק שנשבה. אך בכל זאת צערו גבר על המסכנות שלהם שאינם יודעים כלום עד שהוי בעיניו דמעות ממש".

זה לא הסתיים פה. מסםר הרב שניידר ששאל ראש הישיבה "הרי הקב"ה הגלה אותם לשם, וידע מתחילה שכך יהי' המצב שלהם, ולמה עשה כן. והרבה זמן הי' קשה לו קושיא זו, עד שלבסוף אמר הרי בקרוב תהי' הגאולה, ויקבץ הקב"ה את כל נדחי ישראל, מארבע כנפות הארץ, ואם היו נשארים כולם בארץ ישראל, לא היו מרגישים את הטעם של הגאולה מספיק".

מעניין לעניין, מוסיף הרב שניידר בעלונו ומביא שאלה ששאל את מרן ר' ישראל פרידמן עורך 'יתד' ששאל מה הביאור הפשוט, במה שאמרו חז"ל בראש השנה דף ט"ז ע"א אמרו לפני מלכיות כדי "שתמליכוני עליכם", כיצד מפרשים באופן מעשי ופשוט "שממליך על עצמו את הקב"ה".

והשיב רבינו "שלא יחטאו…" והוסיף ואמר – הקב"ה הרי מלך גם בלי זה, אלא האדם מצידו צריך להראות, שהוא רוצה את הקב"ה למלך. ע"כ.

ועד כמה כוחה של תשובה? מספר רבינו שפעם אחת הלך ברחוב אחד מפשוטי העיר בבריסק שהי' מוכר חלב וגבינות וכדו', כשהוא בוכה במר נפש, ופגשו הגאון רבי משה ראובן זצ"ל חתנו של הגאון רבי שמחה זליג זצוק"ל ושאל אותו מה קרה, ולא רצה לספר, עד שבסוף גילה לו שבוכה בצער על שנכשל ונכנס בטעות לבית הכסא, כשסידור תפילה בכיסו…